השנים הראשונות

אני יליד הארץ. הייתי במחנות העולים . השירים ששרנו – שירי ארץ ישראל. ריקודים סלוניים לא עניינו אותי אף פעם.

כשהייתי ילד, בן שנתיים וחצי, היתה לי מפוחית פה וניגנתי עליה את כל השירים שידעתי. ניגנתי טוב. התחלתי לנגן בגיל מאוחר יחסית – תשע. בעיקבות מחלה שפגעה ברגל חשבו שכדאי שאנגן בצ'לו – כדי שאוכל לשבת, ואח"כ הורי בחרו בכינור, איני יודע מדוע, וכך התחילה דרכי במוסיקה הקלאסית.

אהבתי את הנגינה מאוד.כנראה שזה בער בעצמותי.

בגיל אחת עשרה, התחלתי ללכת קבוע לקונצרטים של הסימפונית הארץ ישראלית ליד הים.  

זכיתי להיות בחזרה הראשונה עם טוסקניני, אח"כ עם הוברמן וכן עם כל המנצחים שבאו אז לנצח על הפילהרמונית. אח"כ רצתי לכל קונצרט באוהל שם. ב – 1946 הזמינו אותי לנגן בפילהרמונית כינור שני, את הפנטסטית של ברליוז בניצוחו של מולינארי. מיותר לציין שהייתי עשר תיבות אחרי כולם וזכיתי לצעקות בלתי פוסקות מהמנצח.

מורי לכינור היה עדן פרטוש – מוסיקאי גדול.

אח"כ עברתי לניו יורק, ולמדתי אצל גלמיאן. מבחינה טכנית לא ידעתי כמעט מאומה. למדתי אצלו חמש שנים. אח"כ קיבלתי עבודה בתיזמורת פיטסבורג. כשנודע לי שזקוקים בארץ לכינור ראשון חזרתי לארץ.

המוסיקאים שהשפיעו עלי ביותר

בראש ובראשונה עדן פרטוש.

המוסיקאי השני היה אמיל האוזר- הכנר הראשון של בודפשט קווארטט ומייסד האקדמיה בירושלים. מוסיקאי בחסד עליון. היתה לו טכניקה של חלוקת קשת לפראזות שעד עכשיו עדיין לא פגשתי כמוה. בהמלצתי, גאלמיאן הזמין אותו ללמד מוסיקה קאמרית בפסטיבל קיץ. אך הם ראו בהסבריו כי לכל תו וטון יש צורה אחרת של נגינה עם הקשת, בלבול מוח ושיגעון ! גם אם הם יחיו וייצורו עוד מאה גלגולים הם לא יגיעו לידע שלו.

מורי השלישי היה צ'יליבידקהץ הוא היה מאוד יסודי בעבודתו. היה מסביר כל קטע ומלמד מדוע ולמה וכיצד יש לנגן אותו. הכל היה מאוד הגיוני. כל פעם שהגיע לארץ הזמנתי אותו לעבוד עם רביעיית תל-אביב. על עמוד אחד יכולנו לעבוד שלוש שעות. למדתי המון ממנו, ורבות מהחויות המוסיקאליות החזקות ביותר שעברתי קשורות אליו.

היה לי מזל גדול עם שלושת מורי.

רביעיית תל-אביב ויונה אטלינגר

היה ברביעיה קסם שקשה למצוא אותו עכשיו. ארבעה נגנים בעלי אופי ואישיות חזקים, שהצליחו

למרות המריבות וחילוקי הדעות שהיו ביניהם כל הזמן להפיק מוסיקה נהדרת. המון פעמים החלטתי לעזוב את הרביעיה-אבל לבסוף תמיד נשארתי. רבנו הרבה. פעם, כשלא הגענו להסכמה על הטמפו הנכון, כל אחד ניגן בקונצרט את הסולו שלו לפי השקפתו: צ'לו לאט, כינור מהר! הקונצרט הראשון שלנו היה: מוצארט, בטהובן וברהמס חמישית קלרינט.

את יונה הכרתי מאז שהיינו ילדים. ניגנו איתו אין ספור פעמים.

התקליט – עם החמישיה של מוצארט וברהמס הפך לתקליט מיתולוגי. הייחוד של יונה היה הצליל שלו.

כל הגליל של הקלארינט היה מלא באוויר.  המוסיקליות של  הפראזות עם צבע קטיפתי.

כשהיתי נכנס לפני קונצרט לחדרו במלון,וכל המיטה היתה מכוסה בעלים, אך הוא ידע איזה מהם לבחור!זה היה פולחן העלים...

כיצד הגעתי להוראה

הייתי נמצא אצל משה וינשטיין, בונה הכינורות, בלי סוף. הוא היה בשבילי כמו אבא. אהבתי אותו מאוד ואת חוכמתו. הוא עזר לצוקרמן, למינץ ולעוד רבים ע"י כך שגייס אנשי ממון שיתרמו לילדים מוכשרים שיוכלו ללמוד ולהופיע בחו"ל.

יום אחד הוא אמר לי: "אתה חייב ללמד"!

"עזוב, אני לא רוצה".אני אף פעם לא רציתי ללמד.

"לא, אתה חייב ללמד. לפני שאני עובר לעולם אחר אני רוצה שתבטיח לי שתלמד".

מכיוון שהוא ביקש התחלתי ללמד. לאט לאט ראיתי שאני מצליח בעבודה שלי, ושיש תוצאות.

פסגת ההוראה שלי היא רולנדצק, שזה סיפור בפני עצמו.

נפגשתי עם יוהאנס ווסמוט במסעדה לאחר קונצרט של הפילהרמונית בבון. הוא היה אמרגן ואספן אמנות צעיר שישב בצד לבוש בשלייקס אדום. למחרת הקונצרט, נפגשנו במיקרה. הוזמנתי על ידו לאכול במסעדה סינית. גרמנית – לא ידעתי, רק אידיש וקשקשנו בידיים. לאחר הארוחה הזמין אותי לעוגה. עוגה??? צלחת מלאה.הר של עוגות-כמיטב המסורת של יוהנס!!!  וכך החלה החברות הארוכה בינונו ומתוכה רעיון הפסטיבל קרם עור וגידים .

הפסטיבל ברולנדצק(בון) נחשב במשך השנים לפסטיבל מוצלח ואיכותי ביותר .

בשביל התלמידים היתה זו הזדמנות של פעם בחיים. הם למדו דברים מא' – ת'. זה היה מכבש של מוסיקה קאמרית, וזה עיצב את דמותם כנגן. זה באמת היה בית ספר נפלא לנגנים שלמדו להקשיב לנגנים אחרים.

יסוד ההוראה שלי הוא, לקחת יצירה, לחקור אותה, להבין למה אתה עושה כל דבר, מה זה אומר. היצירה אינה משתנה. האדם משתנה, ומנגן שונה עם התבגרותו. למדתי רבות גם מהתלמידים שלי. כשאני מנסה לפתור את הבעיות של התלמידים שלי, הפתרון מלמד אותי.

המוסיקה הקלאסית בעתיד

לאור המציאות שאני רואה עכשיו, אינני רואה עתיד ורוד למוסיקה הקלאסית. זה נראה כמו אולימפיאדה: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. אין יותר עשיית מוסיקה לשמה. אני רואה שטחיות עצובה.

אם בעבר היה לאומן קונצרט פעם בחודש, תלוי במהירות האוניה או הרכבת, היום האומן מבצע כל יום קונצרט בקצה אחר של העולם, שטוקהולם, טוקיו, הונולולו – הרבה קונצרטים, הרבה רעש ומהומה והרדיפה אחרי הכסף. קשה למצוא אומנים יושבים ומתעמקים בעשיית מוסיקה.  אינני רואה אפשרות לשינוי מהותי בכיוון בקרוב, ועל כך אני מצר.