ביוגרפיה מוסיקלית

נולדתי בוופרטל גרמניה ב – 1925. בגיל שבע ,בעיקבות עליית הנאצים, חיסלה אמי את עסקי המישפחה מהיום למחר וברחנו לבריסל. רוב משפחתנו המשיכה לריו-דה ז'אנרו ורק אמי התעקשה לנסוע לפלשתינה. וכך, בגיל שמונה הגענו לחולות ארץ ישראל, וגרנו ברחוב דיזנגוף בתל-אביב.

היתה זו יד המקרה שלידנו גר הפאגוטיסט הראשון של הפילהרמונית, מר שולץ. אני ניגנתי במרפסת בחלילית ומפוחית פה. היה לו כלי מיותר  למכירה והוא הזמין אותי לנסות אותו. בניסיון הראשון הצלחתי לנגן את כל סולם פה מזור.זה היה הגורל שלי.

אבי מכר אחת ממכונות התפירה שלו כדי לקנות לי פאגוט. וב 1938 בגיל שתים עשרה וחצי התחלתי לנגן בפאגוט.

התקדמתי מהר מאוד. הוא נתן לי יסודות מאוד טובים עם צליל טוב. אחרי שנה וחצי נאלצתי לעזוב לקונסבטוריון "שלוה" בניהולו של מנשה רבינא. המורה שלי שם לא ידע רבות על פיות או על צליל, רק על טכניקה. אם אין פיה, לא ניתן לבצע צליל יפה. אבל הצלחתי להתקדם.

ב-1940 היתה עליה גדולה מהונגריה שבעיקבותיה הוקמה אופרה נוספת בתל אביב.החלה תחרות. כשאחת ניגנה טוסקה – גם האחרת ניגנה טוסקה. אך מהיכן ישיגו בתל אביב פאגוטיסטים לשתי טוסקות? וכך, בגיל 15 ניגנתי את הטוסקה הראשונה שלי. המשכתי באופרה עד  1946, השנה שבה התקבלתי לפילהרמונית בה ניגנתי עד 1991  -  ארבעים וחמש שנים!!!

אבל עזבתי את התזמורת הרבה פעמים. הייתי אמנם צעיר,אך נגנתי 200 קונצרטים בשנה, במשך 11 שנים זה היה בלתי נסבל.

באחת הפעמים ניבחנתי על ידי ליאופולד סטוקובסקי בביתו בשדרה החמישית. תווים לא היו לו והוא ביקש ממני לנגן בעל פה מוצארט קונצ'רטו, כשהוא מלווה אותי בפסנתר.לאחר מכן ניגנתי יצירות תיזמורתיות: פאסטוראלה, פרק שני של הסימפוניה החמישית של צ'יקובסקי כשהוא מנסה לטמון לי פח בעזרת שינויי טמפו קיצוניים. מייד אחר כך הוא אמר:התקבלת. זו היתה תקופה אחרת ,לפני איגודי הנגנים החזקים. באותה עת הגיע לניו יורק מר הפטל מנהל הפילהרמונית הישראלית. הוא ביקש ממני לחזור והבטיח לי מחליף. טילפנתי לסטוקובסקי ואמרתי לו שבגלל נסיבות שאינן תלויות בי איני יכול לקבל את העבודה הנפלאה שהציע לי. התשובה היתה שקט...ואז הוא טרק את השפופרת.

חזרתי לארץ. נמצא לי מחליף ואחרי כמה חודשים הוא עזב. וכך כל השנים. תמיד הייתי צריך לשאת את כל העומס... עד שהקמתי דור חדש של נגנים.

אחרי 32 שנים עזבתי שוב, לבלומינגטון, במטרה לא לחזור!!! נתפנתה משרת פרופסור וקיבלתי עבודה מצוינת עם קביעות ותנאים נהדרים. התפטרתי מהתזמורת. אחרי מספר חודשים אמרתי לאישתי:זה לא מקומנו.   אך בארץ אין משרות כמו בבלומינגטון – שאפשר להתקיים ממנה כלכלית. ו... חזרתי שוב לתזמורת.

 

השפעות מוסיקליות

בצעירותי אחד המוסיקאים שהשפיעו עלי ביותר היה גיס קארטן, קלרניטן הולנד. הקלילות המוסיקלית שלו השפיעה עלי יותר מכל. אני זוכר אותו מנגן ובר קונצ'רטינו וקונצרטו לסכסופון של איבר.

באופן כללי הייתי אוטו-דידקט. למדתי מהאומנים הגדולים שבאו לארץ: חפץ,שטרן, רובינשטין...למדתי קומפוזיציה עם פארטוש, וכן למדתי רבות משמיעת תקליטים. אני רציתי להפיק מהפאגוט מה שמישהו אחר הוציא מכלי מיתר, והחיפוש הזה הפרה אותי מאוד. פיתחתי שיטה משלי, מוסיקליות משלי ואסכולה משלי.

אך התיזמורת היתה הבית ספר הטוב ביותר.שם לומדים למשל שהפגוט                צריך את הטווח הגדול ביותר בתזמורת. מתחת לחליל – את הפיאניסימו החלש ביותר, ומעל הקרנות וכלי המיתר - את הפורטיסימו החזק ביותר.

הוראה

כבר בגיל 23 לימדתי.

ההוראה תמיד היתה אצלי אהבה. אני חושב שנולדתי להיות מורה.

לימדתי הרבה כלים ואין סוף הרכבים.  הפאגוטיסטים המנגנים היום בפילהרמונית ובתיזמורות רבות אחרות – הם תלמידי.

הנגנים היום הם מוכשרים מאוד וטובים טכנית מהנגנים  של העבר, אך יש לי הרגשה שאנחנו היינו טובים בהרבה מבחינה מוסיקאלית, רציניים יותר. לקחנו את הזמן לרדת לעומקם של דברים.

הדבר שהכי מדאיג אותי כיום הוא הפיחות שחל במורים. אין מורים טובים בכל העולם ואפילו בבתי הספר המפורסמים. הם אינם מלמדים משתי סיבות:או שאינם רוצים ללמד או שאינם יודעים ללמד .וכמו שקוסביצקי אמר: כשאין מורים – אין תלמידים.ופה קבור הכלב.