יצחק קצפ

ציוני דרך במוסיקה הקלאסית

בבוקרשט, בעיר הולדתי היתה מסורת של מוסיקה קלאסית.

בזמן מלחה"ע השניה, היתה בבוקרשט תזמורת מינויים "הפילהרמונית של היהודים" שהורכבה מיהודים שבזמן הנאצים הוצאו מהתזמורת הפילהרמונית של בוקרשט,מתזמורת הרדיו, ומכל מקום אחר בו ניגנו. כשהייתי קטן, אמי לקחה אותי לשמוע את התזמורת, ומאז התאהבתי במוסיקה קלאסית. עד  היום אין לי הסבר מדוע לא הלכתי לכיוון רפואה למשל, מאחר והורי היו רופאים.

מול ביתי גר קלארניתן. הוא לא היה 'סמל שלמות' בקלרנית, אך שמעתי אותו מנגן והתחלתי לאהוב את הכלי.

ככל ילד ממשפחה בורגנית יהודית, כשהייתי קטן התחלתי ללמוד כינור. למזלי, היה לי מורה יוצא מן הכלל – בנימין ברנפלד. הוא היה סולן בפילהרמונית של ברלין וברח מגרמניה לרומניה. לצערי, הוא היה אדם מאוד קר ומסובך, ולכן לא נמשכתי לכינור והפסקתי. לאחר שנים, כשהייתי באקדמיה ולמדתי אצלו מוסיקה קאמרית, הבנתי כמה הפסדתי שלא למדתי אצלו כילד ואיזה פספוס זה היה.

אני רציתי לנגן, זו היתה שאיפתי בחיים והמשמעות האמיתית של חיי. מיום ליום זה הפך לרציני יותר ולדרך חיים. התחלתי באקדמיה בבוקרשט ואח"כ המשכתי בתזמורת הסימפונית.

החברה הקומוניסטית הניפה על ראש הדגל שלה את הספורט והמוסיקה. אם היית מוסיקאי טוב – היה לך ערך מאוד רציני וכבוד רב בחברה. גם התנאים הכלכליים של המוסיקאים היו מצוינים.

כיצד הגעתי להוראה

באחד הימים, בתחנת הרכבת החשמלית, פגשתי מכר שלמדתי איתו באקדמיה. הוא הפך להיות מנהל ב"ס למוסיקה. הוא שאל אם אני פנוי לשמוע מספר ילדים מנגנים בקלרנית. באתי עמו והקשבתי למבחנים. לאחר כמה ימים הטלפון צלצל, והוא שאל אם אני מעונין ללמד קלרנית בבית הספר. וכך בשנות ה20 שלי קיבלתי את המשרה הראשונה שלי כמורה .כשעבר הזמן לא יכולתי לשלב את הנגינה בתזמורת ואת ההוראה כיוון שהשעות התנגשו. בחרתי בהוראה: בתיכון ובאוניברסיטה.

העליה לארץ

העליה לארץ היתה חלק מהחלום שלי ,של משפחתי ובעיקר אבי. גדלנו באוירה שעתידנו בישראל. בריאותי הרופפת מנעה את ביצוע ההחלטה מוקדם יותר. לאחר מלחמת העולם השניה, לפני שהקומוניסטים הידקו את שילטונם , ביקשנו היתר לעלות.קיבלנו אותו לאחר שנים רבות. כשהיו לי כל המסמכים לעליה עדיין ניסו לשכנע אותי להשאר ללמד באוניברסיטה בפולין או בסין. כמובן שהשבתי בשלילה. המענין הוא, שלא ניזרקתי מהעבודה, כמו שהיה מקובל לכל מי שביקש לעלות. החזיקו אותי בעבודה עד הרגע האחרון למרות שלא הייתי חבר מפלגה ולא היו לי קשרים פוליטיים.בהזדמנות הראשונה שניתנה לי לצאת, עליתי לארץ ועד היום אני לא מתחרט אפילו לרגע על בחירתי.

ערד

בשדה התעופה בארץ שאלו אותי איפה אני רוצה לגור. אמרתי: ירושלים. לא מובן לי מדוע לא נעניתי כיוון שכל בני המשפחה של אשתי היו שם. שלחו אותי לערד. אמרו לי שערד זה מקום נהדר. אמרו לי שערד היא עיירה קטנה.

ברומניה –בערד יש1000000  תושבים, פילהרמונית, תיאטרון. חשבתי שגם פה יש הכל.היגעתי לערד והתאהבתי בעיירה הקטנה מהרגע הראשון. עדיין אני אוהב אותה ולא פעם חולם עליה. הגעתי לקונסבטוריון מצויד בשישה חדרים, ולידו בית ספר קטן. כל-כך אהבתי להיות בארץ, ולא היה לי איכפת היכן אני. הייתי מאושר מכל דבר קטן, והאמת היא שאני אוהב לעבוד עם ילדים ונוער.

אני – כמורה ומחנך

אתה אומר ששיניתי את עולם הקלרנית בארץ. שמספר התלמידים  המצליחים שלי בארץ והפרושים ברחבי העולם לא ניתן להשוותם לאף מורה אחר, ואתה שואל: מהו הסוד?

זה לא סוד. זאת נקראת אהבה.   אהבה לתלמיד  אהבה למקצוע  אהבה לארץ.

זה היה החלום שלי. לתרום תרומה קטנה. לא רציתי לעבור את החיים סתם ללא משמעות, ולכן נתתי כל מה שיכולתי. יכול להיות שזה גם נבע מכך שלא היו לי ילדים משלי ורוב התלמידים היו המשפחה שלי.כך לדעתי צריך לנהוג כל אדם. לדעתי, כל מחנך, לא רק בקלרנית, צריך להיות קשוח ולדרוש דרישות גבוהות. כתלמיד, או שאתה לומד, או שאתה מבזבז את הזמן. הדרישות והקשיחות שלי מטרתם – להוציא מהתלמיד את המכסימום. אלו שמבינים את דרכי יודעים שכל מה שאני עושה, אני עושה רק בשביל התלמיד .

דעתי על השינויים בקלרנית ובמוסיקה

יש שינויים רבים והתפתחויות בעולם גם בקלרנית וגם במוסיקה. לא תמיד ניתן לקבל אותם בקלות. לא כל מה שיש כיום זה מה שישאר בעתיד, אבל הדברים החשובים, הרציניים והטובים ישארו והזמן יפתח אותם יותר. שמחתי מאוד לשמוע את הרסיטל האלקטרוני שלך ולראות את הפיתוח של הכיוון הזה אצלך. אם אדם לא מוכן לקבל את הדברים העכשוויים עם המבט לעתיד הוא לא יכול להיות מחנך ומורה. לגבי גורל המוסיקה הקלאסית בעתיד, יהיו דברים חדשים שכיום איננו יכולים לדמיין אותם. אבל, לא ניתן לטמון את הראש בחול ולומר סיימנו עם  מוצארט ובטהובן. הם יהיו קיימים כל עוד הגזע האנושי קיים.